תיאטרון קאצעט (1939-1947)

תיאטרון "קאצעט" של סמי פרד

"החופש הפנימי הנסתר, הגבורה שבשתיקה, לשון המסכות הדו משמעית, הדרמה -תרפיה המדויקת והאנושית, הדמויות הפרובוקטיביות שנועדו ליצירת קשר ישיר עם הקהל , כל אלה הם הירושה של התאטרון "קאצעט" (1939-1947) של סמי פדר (1909-2000).

מאת: ד"ר זלאטע זרצקי

 מלות השיר ״אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה״ שיקפו את יצירותיו של סמי פדר, במאי תאטרון ״קאצעט״ שהופק ב-12 מחנות ריכוז במהלך השואה. העביר מסר נסתר בטקסטים מטפוריים, ודו- שיח שהתנהל עם הקהל על רקע הקודים התרבותיים שלו, אפיינו את התאטרון החתרני שפעל תחת שלטון הנאצים.

ריקוד על חבל דק

״פעם ראיתי את המשגיח הראשי נכנס בדלת כשקטע מ׳קאצעט׳ בדיוק התחיל״, סיפר פדר. "פעלתי לפי מיטב המסורת של המחנות וצעקתי לחבריי: "היום המפקד שלנו אישר לנו להציג. אך אם אתם, כלבים, תשחקו גרוע, תקבלו מכות. המשגיח הסתלק, ואנחנו המשכנו בשלנו ללא הפרעה. כך אפשר לנו התאטרון לשרוד ולחייך"

מסרים משתנים

סמי פדר זכר את כל הטקסטים – כולל אלה של הצגות שהועלו לפני המלחמה – בעל פה. "במחנות לא העליתי מחזות מהקלסיקה האירופית״ אמר פדר, "הכל כתבתי בעצמי. שם הייתה דרמה אחרת. אני יצרתי רק בשביל היהודים, על היהודים, וביידיש". בין המחזות שהעלה: ״מסיפורי הלבנה״ של י״ל פרץ, ״אני ראיתי הר" של משה שולשטיין, ו״הצל״ ו״ברל סטולר" שכתב פדר עצמו. אחרי השחרור בברגן בלזן היה לפדר רפרטואר שלם של הצגות שהיה מבוסס על מה שעבר במחנות.

סמי פדר היה איש נמוך קומה ורזה. כשראיתי אותו היה קשה לי לדמיין שבגוף העדין הזה שוכנת רוח חזקה כל כך. ברגעים קשים, כשהנאצים שלחו מישהו מהשחקנים לרכבת המוות, הוא המשיך לעודד את האחרים: "אם נשרוד נשחק בעתיד כאנשים חופשיים״. עיני החברים זהרו בתגובה. ״אתם עוד תראו״ הוא הוסיף, "בעתיד ייבנה תאטרון גדול, ועל קירותיו ייכתב באותיות זהב: ׳מוזה׳ – תאטרון יהודי. אני מבטיח לכם שאביא אתכם לערים הגדולות ביותר בעולם שבהן עוד חיים יהודים ואנחנו נשחק לפניהם ביידיש". הבטחתו לא עמדה לרוב שחקניו. 80% מהם נשרפו בכבשנים. ולמרות זאת נבואתו התגשמה בחלקה, ואחרי שחרורו מברגן בלזן הקים פדר תאטרון שזכה להכרה בינלאומית.

ב-9451, כחבר בוועד היהודי, הגיע לכל מקום שהייתה בו שארית פלטה ואסף זיכרונות טריים. כעיתונאי, מחזאי ומשורר הוציא פדר לאור, יחד עם רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל, את הירחון הראשון בברגן בלזן – ״אונזער שטימע״ – ״הקול שלנו״. ב-9461 יצא לאור קובץ השירים ״זאמעלונג פון קאצעט און געטו לידער״, שכלל שירים שכתב בעצמו וכאלה שאסף מניצולים מווילנה, מוורשה, ממיידנק ומדכאו. השירים נכתבו ביידיש ולא תורגמו מעולם. ״הרגשתי מחויבות להיות שופר של האנשים מהשטעטל שהיו בגיהינום של היטלר. מטרתי הייתה שלא נשכח אף אחד. לא חשבתי על הצד הספרותי, רציתי רק לתעד למען ההיסטוריה את המציאות של האיש הפשוט״, הסביר את דחף יצירתו.

ההצגה הראשונה של סמי פדר לאחר המלחמה הועלתה ב-0.9.451 בבניין הגסטאפו לשעבר, בין שני קברי אחים, והייתה סמל של המשכיות החיים: התפאורה הטבעית הזו הייתה חלק אינטגרלי מההצגה של ניצולי השואה, שהיו בעצמם עדות חיה לאסון הלאומי של היהודים. לכל אחד באולם היה זיכרון של גזר הדין הפרטי שלו. כל התלבושות נתפרו מבגדי האסירים המפוספסים, והתפאורה נעשתה מקרטון. 3,000 איש הגיעו לאולם שהיו בו רק 1,000 מקומות. הקצינים הבריטים, משחררי המחנה, דרשו בתמורה מקומות באולם. המחזות שהועלו בברגן בלזן לאחר השחרור: ״ריקוד האמא״, על אם שילדה אבד; ״הצל", על שטניות הנאצים; ״כך זה התחיל״, על אכזריותם; ״כליזמרים בגטו״, על הנגנים שהעדיפו למות למען צלילי המוזיקה העממית; ״פרטיזנים״, על השחקנים היהודים שהקדישו בסתר את חייהם למאבק; וכמובן ״הגואל״, שפדר בחר כדגלו הרוחני.

כבר לא מסוכן להיות יהודי

שני מחזות על פי שלום עליכם שהעלה פדר ביידיש ב-1946 – ״החייט המכושף״ ו״הזכייה הגדולה״ – היו הוכחה לכך שיש המשכיות לחיי התרבות היהודיים. חופש האלתור בגבולות התרבותיים המקובלים, מעגלים אנושיים הרמוניים, וסינתזה של תנועה ותפאורה, גרמו לצופים תחושת הקלה לאחר ההתנסות בסבל. זו הייתה דרמת תרפיה שהתבססה על מסורת התאטרון היהודי באירופה שפרח במיוחד בין שתי מלחמות העולם. 

ב-1947 הוזמנו השחקנים הניצולים שפעלו עם תאטרון ״קאצעט״ של סמי פדר לפריז, לאנטוורפן, לבריסל ולניו יורק, כהוקרה על הישגיהם האמנותיים בתנאים בלתי אנושיים. בסופו של דבר בוטלה הנסיעה לניו יורק – האמריקנים לא היו בשלים לקלוט את סבל היהודים בשואה, למרות שתאטרון ״קאצעט״ קסם להם.

 זה היה סוג חדש של אמנות שעדיין לא זכה להערכה. אנדרה ז׳יד כתב ב-9451, אחרי המופע הראשון של ״קאצעט״: הם שיחקו כמו שכתבו, בדמעות ובדם, בהקרבה עצמית ובאהבה. הם לא היו צריכים להסביר את תפקידיהם, הם חיו אותם במציאות תחת הנאצים, נרדפים כמו כלבים ללא בית בכל העולם. זו האוניברסליות של התאטרון החדש. הם דחפו אותי לעמק הדמעות בשל זלזול באנושיות ובשל השפלת היהודים, וכעבור דקה הם עקרו אותי משם וזרקו אותי אל עבר תקוותיהם וחלומותיהם. עוד לא הייתה אמנות כזאת בתולדות התאטרון ("יידישע צייטונג״, בואנוס איירס, 2.11.45).

סמי פדר הוזמן לעבוד בתאטראות המפורסמים בפריז ובניו יורק, אבל הוא בחר בהזמנה של בן גוריון. ״הגעתי לישראל. לא הייתי מסוגל לשכוח את תאטרון היהודים שלי״, אמר לי. אחרי השואה הפסיק לביים, ורק כתב על מה שהיה שם, בשדה הקרב עם השטן.

פעילותו בתקופת השואה היא דוגמה ומופת לתאטרון עכשווי. אמנות יהודית אותנטית שנוצרה באווירה של מאבק ברדיפות, למען תחיית הנשמה היהודית. החופש הפנימי הנסתר, הגבורה שבשתיקה, לשון המסכות הדו משמעית, הדרמה תרפיה המדויקת והאנושית, הדמויות הפרובוקטיביות שנועדו ליצירת קשר ישיר ואמיץ עם הקהל – כל אלה הם הירושה של התאטרון היהודי בשואה.