ישראל קסטנר וחנה סנש: מי באמת היה הגיבור - ומי הבוגד

מלכתחילה נתפשה סנש כז'אן ד'ארק מקומית וקסטנר הפך סמל לבגידה. הניסיון לשנות את הדימוי שלהם מוכיח שהמאבק על זיכרון השואה עדיין לא נשלם.

שני יהודים מבודפשט יצאו לדרך -

האחת היא חנה (אנה) סנש, ילידת בודפשט, חלוצה ומשוררת, שעזבה בבחרותה את עיר הולדתה ועלתה לארץ, אך חזרה אליה בנסיבות יוצאות דופן בימי מלחמת העולם השנייה.

השני הוא ישראל (רז'ה) קסטנר, יליד העיר קלוז' שבטרנסילבניה, משפטן, עיתונאי ועסקן ציוני, שלראשונה הגיע לבודפשט בזמן מלחמת העולם השנייה.

בהבניית הזיכרון הישראלי של השואה ממלאים סנש וקסטנר, שניהם יהודים "הונגרים", שסיפורם האישי מצטלב עם תולדות השואה בהונגריה, תפקידי מפתח: מלכתחילה היתה סנש לדמות מופת, שסימלה בעיני רבים את זקיפות הקומה ואת ההתנגדות האקטיבית אל מול הנאצים, ובכך זוהתה עם כל היפה והנאצל באופן עמידתם של היהודים בתקופת השואה והיתה לגיבורה לאומית, מעין גירסה מקומית של ז'אן ד'ארק. קסטנר, לעומתה, היה האיש הרע, המגונה והמוקע - סמל להתרפסות לפני הכוח הכובש ולשיתוף פעולה עם הנאצים. ההתנקשות בחייו במארס 1957 - הוא היה אז בן 51 - ניקזה לתוכה את כל היחס השלילי שהחברה הישראלית חשה למשתפי הפעולה, ובכלל, לכל אותם יהודים שלא הרימו את נס המרד.

קרא את המאמר המלא מאת דן לאור

על מוטי לרנר מחבר המחזה קסטנר בתיאטרון הקאמרי (1985) וסידרת הטלוויזיה משפט קסטנר בערוץ 1 (1994) קרא כאן