התאטרון בגטו וילנה והמחזה גטו

"הפשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל. אבל אנחנו פה בגטו הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני, לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת, אולי אלה הם הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו מימיהם". (יהושע סובול מתוך המחזה גטו)

מאת: יהושע סובול

בעיצומה של השואה, בשנים 1943-1942, פועל בגטו וילנה תאטרון. ההופעה הראשונה נערכה ב-18 בינואר 1941, כארבעה חודשים לאחר גירוש יהודי וילנה לגטו, ורק כחודשיים לאחר שתם גל ההשמדה הגדול בו נרצחו למעלה מחמישים אלף מתוך כשבעים אלף יהודי וילנה.

הקמת התאטרון בעיצומם של ימים כה נוראים מעוררת סערה גדולה בגטו. רושם-רשומות הגטו, הספרן איש-הבונד הרמן קרוק, רושם ביומנו ב-17 בינואר 1941 את הסיסמה ״בבית עלמין לא עושים תאטרון״, ולמחרת היום מופיעה הסיסמה על כותלי סמטאות הגטו, וגורמת לראש משטרת הגטו, יעקב גנס, לאיים כי אם שוב יופיעו סיסמאות ממין זה בחוצות הגטו, ישלחו קרוק וחבריו לפוגאר.

מי יזם הקמת התאטרון בגטו באותם ימי-תופת? במסיבה שנערכה במלאת חצי שנה לפעילותו של התיאטרון ייחס מנהלו האמנותי של התיאטרון, ישראל סגל, את היוזמה להקמתו ליעקב גנס, שהיה אז ראש המשטרה היהודית, ולאחר ההפיכה של יולי 42 - לשליטו הבלעדי של הגטו. בחגיגה שנתקיימה במלאת שנה להקמת התיאטרון חזר גנס והתפאר והשתבח בכך שהיוזמה להקמת התיאטרון אכן יצאה ממנו.

למרות המחאה החריפה של חוגים פוליטיים ואנשי-רוח בגטו, מתקיים הערב הראשון בתאטרון במועד שנקבע, ב-18 בינואר 1941. הצלחתו האמנותית של הערב מלווה גם בהצלחה קופתית לא מבוטלת, וקרוק עצמו מעיד ביומנו כי בהצגה הראשונה נאסף סכום של 4000 רובל, שהוקצה כולו למטרות צדקה תחת הסיסמה ״בל יהא אדם רעב בגטו״. הדי הערב הראשון בתאטרון מתפשטים בציבוריות של הגטו, ומכריעים את הכף לטובת המשך קיומו של התאטרון. החששות שמא יפגע האירוע התיאטרוני ברגשותיו הפגועים של הציבור האבל וימיט קלון על הגטו - נתבדו. קרוק עצמו קובע כי רמה הערב הייתה גבוהה, ואילו ד״ר לאזאר אפשטיין כותב ביומנו כי ״אנשים בכו וצחקו, והתנערו מן הדיכאון שהעיק על רוחם.״

גנס, שנתפס לאמונה כי נורמליזציה ופרודוקטיביזציה של הגטו היא הדרך להצלת מירב אוכלוסייתו, ראה בתאטרון לא רק מקור מחיה ותעסוקה לאמנים, אלא גם מכשיר רב-ערך להרגעת-הרוחות, לשיקום המורל ולנירמול החיים. לכן שקד לטפח את פעילות התאטרון ולהכניסה למסלול קבוע. שבוע לאחר הערב הראשון נערכה הצגה חוזרת, והפעם, עקב הדי ההצלחה הקודמת, כבר רגעו הרוחות, למרות שבקהל המוזמנים, על-פי עדותו של קרוק, נראו גם אורחים מקרב הקצונה הגרמנית והליטאית, ביניהם הקצין הנאצי הרינג ומפקד מיליציות האיפאטינגה הליטאיות שהיו המוציאים-לפועל של רצח-ההמונים בפונאר. השניים, לפי עדותו של קרוק, באו שתויים, והסתלקו בהפסקה.

בתוך שנה אחת לפעילות התיאטרון נתקיימו מאה ואחת-עשרה הצגות, ונמכרו 34,804 כרטיסים. ההצגות נערכו בדרך כלל לפני אולמות מלאים עד אפס מקום, והכרטיסים נחטפו מראש, ימים ופעמים שבועות לפני קיום ההצגות. עד לחיסול הגטו ב-20 בספטמבר 1943 הוכפל מספר ההצגות, ומספר הצופים עלה על שבעים אלף (!) כאשר אוכלוסיית הגטו מנתה בשיאה כעשרים אלף נפש.

פעולת התיאטרון נחלקה לשני סוגים: במה קלה ובמה רצינית. במסגרת הבמה הקלה הועלו במרוצת שתי שנות קיום התיאטרון ארבע הצגות רביו-וארייטה. הצגות הרביו התבססו על חומר מקורי שנכתב בגטו, בעיקר ע״י כתריאל ברוידא ולייב רוזנטל, ששיריהם ופזמוניהם זכו לפופולאריות גדולה בגטו.

הצגות הרביו כללו את התוכניות ״קארענע יאהרן און וויי צו די טעג״ (יולי 42), ״מען קאן גארנישט וויסן״ (אוקטובר 42), ״פעשע פון רעשע״ (יוני 43) ו״משה האלט זיך״ (אוגוסט 43) שהצגתו החלה בעיצומם של ימי ההגליה למחנות באסטוניה, ונמשכה עד לחיסול הגטו ב-20 בספטמבר, כאשר שירי הרביו מלווים את אחרוני יהודי ווילנה היוצאים למחנות.

בנוסף לכך הוצגו חמשת המחזות הבאים:

• שדות ירוקים - ״גרינע פעלדער״ - מאת פרץ הירשביין, שבכורתו נערכה באוגוסט 42.
• ״דער מענטש אונטער׳ן בריק״ - מאת המחזאי ההונגרי אוטו הינדיג, נובמבר 42.
• ״דער אוצר״ - מאת דוד פינסקי, מרס 43.
• ״היהודי הנצחי״ ‐ מאת דוד פינסקי, יוני 43, הוצג בעברית.
• ״דער מבול״ - מאת המחזאי השבדי הנינג ברגר, אוגוסט 43, בשבועות האחרונים לקיום הגטו.