הסרט אונזערע קינדער

על אונזערע קינדער – סרטו של נתן גרוס ושאול גוסקינד בכיכובם של דז'יגען ושומעכר

מאת עדי שורק

עברו כמה שנים מאז ראיתי את הסרט אונזערע קינדער ועתה, לפני הדברים האלו, ביקשתי לרענן את זכרוני. ידעתי עד כמה אני אוהבת את הסרט אבל תהיתי אם אהבתי תעמוד במבחן השנים הללו ואם תהיה לי שוב סבלנות לסרט הזה, שמקצביו כבר אינם שגורים. מה גם שימיי עמוסים מאוד כעת, והעייפות, כאם לשני ילדים קטנים – תובעת את צרכיה לאחר השעה 9 בערב...

אני חייבת לציין שלחצתי בחוסר רצון מסוים על כפתור הPLAY ובחשש מה שהסבלנות לא תעמוד לי. שהרי לכאורה מה יכול להיות יותר אנכרוניסטי ולא רלוונטי מסרט ביידיש, שנעשה בחסות תמיכה של המפלגה הפולנית הקומוניסטית מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ושאיכות עותקיו אינה מן המרשימות ביותר.

אך מן הרגע הראשון – כבש אותי הסרט שוב בקסמיו, והתערבלתי במטוטלת הרבדים שהוא נע בהם בטבעיות, כמו מזכיר דבר מה שאבד יחד עם תרבות היידיש – איזה עומק של תפישה, ובאיזו קלילות היא משתלבת בחיים.

הסרט אונזערע קינדער – בבימוי נתן גרוס ושאול גוסקינד – מלווה את דז'יגען ושומעכר -  מגדולי הקומיקאים ביידיש, צמד וותיק שהופיע בכל העולם היהודי לפני ולאחר מלחמת העולם השנייה – במסעם האישי והתיאטרלי אחר איימי המלחמה. הם ואנו פוגשים בעדויות הילדים והנשים שהשתתפו בה, מתעמתים עם קשיי היכולת להקשיב ולעבד את שנשמע, מתיכים את המידע אל הממד האמנותי, התיאטרוני.

העלילה מפגישה בינם – מי ששרדו תנאים לא קלים בצד הרוסי של הגבול – ובין מספר ילדים ששרדו את איימי השואה וחוסים בבית יתומים בפולין שלאחר המלחמה. הילדים מגיעים עם החונכת שלהם לצפות בזוג הקומיקאים המופיעים בוורשה. מערכון אחד שבו הם משחקים מתאר שני זמרים נודדים, לקראת ערב שישי, המעוניינים לעורר את רחמי היהודים השוכנים בגטו ולקבל מעט מזון. מעט יספיק להם, הם שרים – קצת חלה, פולקע או דג יהיו בסדר גמור בשבילם. ילד אחד מחבורת הילדים הצופים בקהל מאבד את סבלנותו ולקראת סוף המערכון שורק שריקות בוז המפריעות את ההצגה ודזיגען ושומעכר מורים לסגור את המסך.

מאוחר יותר, מאחורי הקלעים הם מתמרמרים כי הקטע הזה מתקבל תמיד באופן לא טוב על ידי הקהל. באותו זמן מובילה החונכת את קבוצת הילדים אל חדר השחקנים כדי להתנצל על התנהגותם. שומאכער שואל אותם ברכות האופיינית לו – מדוע שרקתם, ומה דעתכם על המערכון. מכאן מתחיל הכל:הילדים מסבירים לצמד קומיקאים כי בגטו אי אפשר היה לחשוב על משהו מעבר לחתיכת לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה... וכי אדם רעב בקושי יכול היה ללכת... שלא לדבר על ריקוד קוזאק מלא חיות – כפי שביצעו הקומיקאים במערכונם. אחת הילדות אף מראה כיצד נהגה לשיר עבור מעט לחם. שומאכער מתרגש ומתלהב. הילדים הללו הם אוצר בלום. מהם נוכל לשמוע כיצד היו דברים באמת ונוכל להעזר בהם עבור פיתוח המערכונים – הוא אומר לדז'יגאן. החונכת שמחה ומזמינה את הצמד לבית היתומים, להנעים את זמנם ואף לשוחח עמם על עברם.

המסע מתחיל. החומרים המתגלים בפרולוג לסרט הנם הזרע ההולך ומתפתח במהלכו. עתה צועדים הקומיקאים לעבר בית היתומים. זו הזדמנות נפלאה להראות עד כמה הם באמת מצחיקים. הסרט מממש את הפוטנציאל הגלום בו בשילוב מראש של צמד קומי מוכשר כל כך בסיטואציה המורכבת של עדות, בדיון ודוקומונטציה הכרוכים כולם בנושא איימי השואה. זהו מיזוג שהתרבות הישראלית עדיין לא הצליחה להגיע אליו ואולי אין תמה כי סרט היידיש האחרון באורך מלא – הוא זה שמגיע לפסגה הרגשית מרובת הפיאות הזו.

כך, במחוות צ'רלי צ'פליניות – מדדה דזיגאן ומקטר על כאב ברגל, בעוד שומאכער מתמוגג מיפי הטבע במעין קאנון משעשע המסדיר את היחסים הזוגיים – זה הנרגן וזה טוב המזג, המהלכים יחדיו  בדרך.

במקביל, הסרט רווי במחוות תעמולה מצד הממשל הפולני. אחת מהן מזומנת לנו כאן – חוואי נעים סבר וחסון פוגש את הצמד בדרך. הם שואלים היכן בית היתומים והוא לוקח אותם טרמפ. מסתבר כי הוא יהודי בעצמו  וכי – לדבריו, הנשמעים כעלון פרסום – יהודים רבים כמותו חזרו לפולין לאחר המלחמה, לביתם, וכי הם מאושרים כעת מאוד.

מחוות אלו, שהוו כפי הנראה תכתיב מלמעלה – גרמו בושה עזה לבמאי, נתן גוטסקינד שלמעשה לא הזדהה עם הסרט לאחר השלמתו.

המחוות הללו מוצגות כקטעים שנתפרו במלאכותיות לעלילת הסרט ולמרקמו, כך שניתן שלא להתייחס אליהן כאל גורם משמעותי.

אולם מעבר לכך, דווקא בזכותן מתייחד הסרט בדבר מה נוסף, מרגש, התואם את מעמדו כמסכם את תרבות היידיש באירופה:

ניתן לראות בסרט אונזערע קינדער מעין גילום של התנהלות יהודית מתוחכמת בגלות: היכולת למצוא הומור, תחכום וביטוי של מיעוט, בתוך קבוצת רוב שולטת ותחת מגבלות דיבור. אין ספק שבתור שכזה, מהווה אונזערע קינדער יצירת מופת, המדגימה את היכולת להקשבה ולרגישות, מבלי להזדקק להפוך את הסיפור ל"סיפור לאומי", כאשר הנרטיב הלאומי, המפריע לנרטיב האנושי – גלוי וברור כתעמולה שניתן להתעלם ממנה ואינו הופך לחלק מהותי בסרט. אנו עדים ליופי של הסיפור – שאינו אמור להשתית את הסדר, אלא לפעול בתוכו ונגדו.

בהערת אגב, אומר כי בישראל, נדמה כי הנרטיב על השואה, גם זה האמנותי ביותר, נוטל על עצמו אחריות לאומית המקלקלת את רגישות היצירה, במיוחד משאין רפלקסיביות לעניין זה, ובוודאי שלא הפרדה בוטה וגלויה שהיא מן ה"הטבות" שזכה לה אונזערע קינדער.

"עיין ערך אהבה" מאת דוד גרוסמן למשל, מתנקז בסופו של דבר אל יד ושם. אל מרכז מידע שינהל את העצבים הרגשיים. עניין זה הקושר את היצירה אל האחריות הלאומית - מייצג בעיני את התפישה הישראלית, בעוד שאונזערע קינדער , ההולך ומנער את הנרטיב מן הצורך להקשר לצרכי הסרט והופך אט אט לעד שמיעה של הנפשות הפועלות בו – הילדים ועובדי בית היתומים – ובכן סרט זה דווקא, מצליח לייצג התנהלות יהודית ייחודית, מלאת תעוזה ורגישות לזולת.

עם הגעת השחקנים לבית היתומים – הם מתקבלים בשמחה ומציגים מערכון בפני הילדים. הפעם הצמד אינו מתיימר לתאר את שארע, אלא מתמקד במה שהוא יודע לתאר היטב – את החיים בעיירה, באופן מצחיק מעין כמותו. המערכון, הנקרא "שריפה בכתרבלינקה", מציג את ההתנהלות הרופסת משהו של אנשי העיירה לנוכח השריפה המתפשטת. בצינור יש חור, חבית המים המגיעה ברעש ובצלצולי גאווה – ריקה, מזעיק העזרה מגמגם, וכך הלאה. את כל הדמויות מגלם הצמד, כאשר הוא מחצין את כל הנחשב "נלעג", "תבוסתני", "עלוב" – ובקיצור, מה שאנטישמים או לחילופין בעלי אידאולוגיה לאומית המקימים את ארצם – היו בזים לו. כל אלו מוצגים בהומור ובאהבה. עניין זה מקבל עוצמה מיוחדת לנוכח ההקשר האחר השזור בסרט – המנסה להדגיש את הלוחמה היהודית וכמו מתעמת עם התזה של "כצאן לטבח" במספר נקודות. דז'יגאן ושומאכער אינם מציגים יהדות "משוקמת" המתאימה לתקומה הקומוניסטית הפולנית או, לחילופין, הישראלית. הפעם הם נאמנים לכור מחצבתם והילדים צוחקים בכל לב. בשאלה שקשה לדעת עד כמה נשאלה בתמימות – שואל צמד הקומיקאים מי מהילדים ראה שריפה. האצבעות מורמות כולן. תוך כדי קריאות מספרים הילדים על האש שאחזה בגטו ורשה או במקומות אחרים שבהם נכחו בעת המלחמה. הצמד מעלה הצעה ספונטנית – אולי עתה ימחיזו הילדים בעצמם את האש שאותה הם מכירים מעדות אישית. החונכת משתיקה את התכונה וקובעת שההמחזה תתרחש מחר, עכשיו זמן לישון.

מרגע זה, הרגע שבו מתחיל הלילה, עובר המסע של דז'יגאן ושומאכער פאזה. אנו נמצאים למעשה במעין בבושקה של כאב ההולכת ונפתחת, בכל מקום שאליו הם פונים.

תחילה הם משוחחים עם החונכת ושואלים האם באמת רצוי לגעת בפצעי העבר ולתת להם להמחיז את מפגשם עם האש. החונכת מסבירה באורח דידקטי, אמנם, אך מרגש בנועזותו – על חשיבות הביטוי היצירתי של הכאב, להחלמת הנפש. במילים קולעות היא חוצה בין היום לליל, כפרולוג לאשר עומד להתרחש: מה שלא מבוטא לאור יום, יוצא כסיוט בחשכה. שומעכר, אופטימי כהרגלו, מתענג על הנחת שגורמים הילדים ואומר כי ודאי מנחם את ההורים שאיבדו את ילדיהם במלחמה - להיות בחברת ילדים אחרים, כדי לשכח במעט את כאבם. כאן נפתחת בבושקה ראשונה ללילה זה: החונכת מתכנסת בעצמה, ובאופן המייחד כל כך סרט זה - מספרת על כך שככל שנמצאים בחברת ילדים אחרים, ככל שאוהבים אותם יותר, כך גדל הגעגוע וכאב האבדן ביחס לילדך שאבד. מנימתה ברור כי היא נושאת עדות אישית. החונכת הולכת לחדרה והזוג נשאר להתאושש מטה. אט אט הם עולים אל חדרם ומגששים למוצאו. בחיפושם הם כורים אוזן או פותחים חדרים אחרים – חדרי הליל: סיוטיה של החונכת השומעת את קולות בנה הנקרע מידיה, סיפורי הילדים המתקשים לישון – ילדה אחת שנקנתה לחופשי, אחר שברח בהוראת אמו ואז היה עד להרצחה, מבלי שזו ידעה כי אכן הצליח להמלט, נער שהוחבא בקיטון וניצל בנס.

מדהים לראות כיצד גם כאן, בלב האופל, משתמשים הקומיקאים באלמנטים השאולים מעולם הקומדיה אך נטענים באופי הנורא של התכנים, בצורה מעניינת ביותר. דזיגאן – הנוירוטי והאנוכי מבין השניים, אינו עומד בנטל העדויות. שומעכר שולח אותו לשתות מים במטבח. אבל גם למטה אין שחרור מן המועקה. גם שם נפתחת בבושקה  – עדותה של הטבחית, המתארת כיצד בנה נלקח ממנה. כאשר עולה דז'יגאן חזרה הוא תובע לעזוב מיד את "בית הסיוטים" הזה, כדבריו. שומעכר מרגיע אותו ומציע לחכות עד הבוקר.

גם צומת זה חשוב מאין כמותו בעיני. שוב נגלית פאה ייחודית, אפשר אולי לומר אפילו אוונגרדית – המציגה את נטל הקשב לעדות. את כאבו של העד מדרגה שניה ואת כושר הסיבולת המוגבל, שגם לו ניתן מקום ונוכחות והוא אינו מובא באופן שיפוטי או נלוז. משום שאנו כבר מכירים את הדינמיקה בין השניים, מלווה את הקושי של דז'יגאן גם ניחוח קל של שעשוע, הכרוך בדמותו התיאטרלית – והנשזרת כאן בלא פחות מאשר בתעוזה פנומנלית, המאפשרת גם לצופה לקחת אוויר ולחכות לבוקר, מבלי לעבור תהליך קתרזיס מלאכותי, בנוסח מחנות הנוער הישראלי באושוויץ.

ואכן, הבוקר מגיע. הצמד מגיע ודז'יגאן פולט בהקלה כי סוף סוף יוכלו לעזוב. אולם אז נפתח החלון, השמש חודרת אל החדר מן החוץ והילדים מתגלים. לכאורה אנו רואים אותם משחקים במשחקי ילדים רגילים – צוהלים במגלשות ובנדנדות, מתרוצצים בהנאה בחצר המשחקים.

אך כאשר מתקרבת המצלמה, בליווי קולו הרך של שומעכר, אל ארגז החול, אנו רואים את הילדים ממחיזים מחדש, באורח משחקי, את המערכון שראו אמש. ברובד העלילתי - הסרט זונח את הפרטנזיה החינוכית אולי מדי, של המחזת עדות של הילדים – ונעתר לכוחות הריפוי של הצחוק, המשחק וההמחזה שמביאים הילדים עצמם אל החזית. במרכז ארגז החול הודלקו כמה ניירות עיתון והילדים נטלו על עצמם תפקידים – הנה פישל המגמגם, הנה שתי הוייבערס המקוננות, כאן העגלון ושם הכבאי חסר היכולת וכוחות הצחוק משתלטים ומרגיעים.

זהו סופו של הסרט. ההתמודדות עם הילדים כ"אוצר של חומר וידע" הפכה לקשר אישי, גם אם זה לא התפתח מעבר לביקור קצרצר. יחד עם זאת, ברובד הפרא-טקסטואלי – נותר הביקור בבית היתומים בהווה מתמשך שמאפשר הקולנוע, וסוחף את הצופים, פעם אחר פעם, אל רגישותו ואל נועזותו במגעו עם צחוק ודמע, עם בדיון ועדות.

המאמר מבוסס על הרצאת אורח בתוכנית ללימודי יידיש באוניברסיטת בן- גוריון,באר-שבע. 

קישורים

פרטי הסרט (אנגלית ) כאן

חסות ,שיתוף פעולה