הספר הבמה כבית ארעי

הומור, סטירה וסטנד אפ קומדי בתאטרון היידי

על ספרו של דיאגו רוטמן, הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1927 – 1980), ירושלים, הוצאת י"ל מאגנס, 2017

מאת יחיאל שיינטוך

הספר שלפנינו משרטט את מהלך הקריירה התיאטרלית של שני היוצרים של התיאטרון ההומוריסטי והסטירי ביידיש של דזשיגאַן ושומאַכער, בשנים 1927 – 1980, על רקע תולדות גורלה של תרבות יידיש בין שתי מלחמות העולם, בלודז', בווארשה ובברה"מ, בימי השואה וספיחיה, בפולין ובמדינת ישראל עד שנת 1980. ספרו של ד"ר רוטמן מבוסס על הדיסרטציה שלו בהדרכתי  ובהדרכת פרופ' גלית חזן רוקם, בשם "פרפורמנס כביקורת תרבות: מפעל התיאטרון של דזשיגאַן ושומאַכער – 1927 – 1980". 

בשני החיבורים המוזכרים לעיל, תיאר ד"ר רוטמן את תולדות תיאטרון יידיש על רקע התקבלותו במדינת ישראל, בתקופה של יריבות בין מצדדי הלשונות יידיש ועברית, ועל ידי כך חשף, בין היתר, מתחים קיימים בחברה הישראלית בכל הנוגע למבנה הזהות העצמית והיהודית של בני התרבות הישראלית, במחצית השנייה של המאה העשרים.

לספר שלפנינו נגיעה בכמה תחומים של תולדות תרבות היהודים במאה העשרים, בין שתי מלחמות העולם ובמדינת ישראל: תולדות תיאטרון יידיש בפולין בין המלחמות, באֶוָקוּאַציה בברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה, בפולין לאחר תום המלחמה, ובמדינת ישראל ובתפוצות לאחר הקמת המדינה.

במסגרת ההיסטורית-גאוגרפית הזאת מנתח ד"ר רוטמן לעומק את הממדים ההומוריסטיים, את ההצלפה הסטירית ואת תפקידיהם בזמנים ובמקומות שדזשיגאַן, שומאַכער וקהלם נפגשו בהם.

גם לפני השואה וגם לאחריה הייתה לשפת יידיש עדנה. לפני המלחמה – כביטוי עשיר ומגוון של פריחה תרבותית בעם, ולאחר המלחמה – כשפה המסמלת ומאזכרת ציוויליזציה יהודית שנרצחה, וחיה בליבם ובזכרונם של שרידיה.

בספרו בוחן ד"ר רוטמן את כוחם של ההומור והסטירה של דזשיגאַן ושומאַכער כדרך של מחאה ושל הישרדות כאחת, בעולם כפי שהוא, עולם לעומתי שבו לא נותר מקום לטפח תרבות דו-לשונית, יידיש ועברית, כאשר ידה של היריבות בין השתיים על העליונה.

ניתוח המופע (performance) אצל דזשיגאַן ושומאַכער על כל אופניו, דרכי ביצועו והתפתחותו על הבמה עובר כחוט השני בכל פרקי הספר, תוך ניתוח הטקסטים ואופן התקבלותם, בליווי התייחסות לרקע התאורטי.

הפרק החמישי בספר מנתח לדוגמה מספר טקסטים וביצועם התיאטרלי (performance) מנקודת הראות של הסטירה הפוליטית, בשילוב בין טקסט למופע, וגם מתוך התייחסות להיבטים חברתיים ותרבותיים אופייניים בחברה הישראלית. בפרק זה זוכה לתיאור נרחב ולהתייחסות מיוחדת אומנות המופע של שמעון דזשיגאַן ומקומו הדומיננטי בתיאטרון הסטירי של דזשיגאַן ושומאַכער. לאורך כל החיבור מובלט הכישרון של דזשיגאַן כאיש יחסי ציבור וכאומן יוצר.

לשם כך נעזר ד"ר רוטמן בביבליוגרפיה ענֵפה ביותר – ביידיש, בעברית, באנגלית ובשפות אחרות של מאמרים בעיתונות היומית (במיוחד במדינת ישראל), העוקבים בדריכות ובשפע ראוי לציון אחרי ביצועי שני השחקנים היוצרים האלה. זאת מצד אחד, ומצד אחר מרבה המחבר להיזקק לספרות תאורטית על תאטרון ההומור והסטירה וביצועיו, כפי שמעידים הערכים הביבליוגרפיים הרבים והמגוונים בתוך הספר, ויותר מתשע מאות ההערות שלרגלי העמודים, כולל שימוש בהקלטות ובסרטים. מקורות אלה ואופיים מתוארים במפורט בפרק המבוא של הספר.

התיאטרון של דזשיגאַן ושומאַכער מאופיין בין היתר כתיאטרון סטירי והומוריסטי נודד, הנקלע, עקב תהפוכות בהיסטוריה היהודית במאה העשרים, לארצות רבות ביבשות מספר, תיאטרון הנאלץ מדי עשור או שניים להתאים עצמו לנסיבות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות מנוגדות ואף שונות בתכלית, אף על פי שהקהל דובר שפת יידיש נשאר כאילו אותו קהל – קהל של ילידי ויוצאי מזרח אירופה שעבר גם הוא טלטלות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות.

בספרו של ד"ר רוטמן מבוא וחמישה פרקים, ונוסף עליהם סיכום המחקר ועוד שישה נספחים וביבליוגרפיה. הספר נגיש לכל מעיין המתעניין בתאטרון יידיש גם בזכות מפתח שמות מפורט, שהופך את הספר לספר עיון לכל דורש.

חשיבות מיוחדת יש לפרק המבוא, באשר בו מציג המחבר תמונה ברורה של המשקל שיש ליחס לחקר התיאטרון של דזשיגאַן ושומאַכער ולחקר התיאטרון היהודי במאה העשרים ובמדינת ישראל. לאור מצב המחקר בתחום זה אנו לומדים עד כמה עשוי לתרום מחקרו של ד"ר רוטמן לחקר תולדות התרבות והתיאטרון היהודי במאה העשרים. במבוא מתאר המחבר את סוג המקורות העומדים לרשותו ואת המתודה המחקרית שלו, שאינה מסתפקת בניתוח המופעים של דזשיגאַן ושומאַכער על הבמה, אלא משלימה אותם בעזרת ניתוח אופני התנהלותם הציבורית של שני האומנים, התנהלות של – אפילו מותר לומר – מלחמת תרבות, מאבק באמצעים נוספים על אלה שהם מפעילים על הבמה, כמבקרים וכפרשנים של המציאות אשר לתוכה הם נקלעים. לשם כך מנתח המחבר גם ריאיונות עם השחקנים, הופעותיהם בכלי התקשורת, בבתי קפה, וכיוצא באלה.

המושג Performance(מופע) נדון במבוא על סמך הספרות התאורטית הדנה בשפע בקשר שבין התיאטרון לבין אורח הביצוע של הטקסט, יותר מאשר בטקסט הספרותי עצמו. היישום של גישה כזאת מתבצע לאורך כל החיבור בשֹוֹם לב לאילוצים הפוליטיים והחברתיים, שבהם היה על דזשיגאַן ושומאַכער להתחשב לאורך תולדות הקריירה האמנותית שלהם, המתוארת בפרוטרוט על גבי רצף כרונולוגי של חמישים וחמש שנים שעליו נשען מבנה הספר. המבנה מתואר בפירוט ובבהירות במבוא.

הפרק הראשון בספר מוקדש להתחלותיה של הפעילות התיאטרונית של דזשיגאַן ושומאַכער בשנים 1933-1925, על רקע ההשפעות של המודרניזם בתיאטרון יידיש, מסורת הקברט האירופי ופיתוח מודל המופע במסגרת הבמה הזעירה (קליינקונסט-בינע), בתקופת לודז' של פעילות הצמד. בפרק הזה נשזרים דיון ותיאור היסטורי של המסגרות הבימתיות שבהן היו פעילים דזשיגאַן ושומאַכער בלודז'. לאורך עשרות עמודים, ובהסתמך על מחקרים ועל תיעוד מגוון, סוקר המחבר את מקומם של דזשיגאַן ושומאַכער על במת התיאטרון בלודז' בין שתי מלחמות העולם. ראוי לציין כי בפרק הזה וברוב חלקי הספר מנצל ד"ר רוטמן ביעילות את המידע המצוי בשפע בספר זיכרונותיו של שמעון דזשיגאַן: דער כּוח פֿון ייִדישן הומאָר (1974). ספר זה הוא מסמך עשיר ומקיף, אשר ההסתמכות עליו מאששת ומשלימה היבטים רבים ומגוונים בפעילות התיאטרונית והציבורית של תאטרון דזשיגאַן ושומאַכער, הזוכה לכיסוי רב בעיתונות ביידיש ובעברית.

למעשה, 82 העמודים של הפרקים הראשון והשני עוסקים בפעילותם של דזשיגאַן ושומאַכער בפולין: קודם בלודז' במסגרות מודרניסטיות של תאטרון יידיש שם, ולאחר מכן בווארשה משנת 1934 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

פעילותם התאטרונית של דזשיגאַן ושומאַכער בווארשה החלה סמוך לעליית היטלר לשלטון. באותם ימים של עליית הנאצים בגרמניה והשתוללות האנטישמיות בפולין, יכול היה יהודי הקורא עיתונות יידיש לעשות הכרה עם כתביו האנטי-נאציים של המשורר יצחק קאַצענעלסאָן ביומון הײַנט, ועם ההומורסקות האנטי-נאציות של דער טונקעלער ביומון דער מאָמענט, ובאותה ההזדמנות יכול היה אותו יהודי לבקר בתאטרון הסטירי של דזשיגאַן ושומאַכער בווארשה. בתאטרון שלהם, מסביר דיאגו רוטמן, התקיימו שלילה של הסדר הקיים והדמיה של סדר אחר. מחבר הספר ממחיש כיצד בעזרת אמנות הבמה שלהם, יחד עם האמצעים הלא-מילוליים שבמופעיהם, הצליחו דזשיגאַן ושומאַכער להתגבר על הצנזורה ולשטות בה. לדבריו, בקרב יעדי הביקורת שלהם – המשטר האנטישמי הפולני והמשטר הגרמני – נתפסה הפרקטיקה האמנותית של דזשיגאַן ושומאַכער כמאיימת.

האופי החתרני שבמופעי דזשיגאַן ושומאַכער בווארשה מנותח בפרק השני, "משותפות בקולקטיב לעשייה אמנותית עצמאית: דז'יגאן ושומאכר בוורשה (1934 – 1939)", מכמה כיוונים: תוכן המופעים, אופן התקבלותם והאמצעים התיאטרליים הלא-מילוליים שבמופעים אלה.

עם הרפרטואר של דזשיגאַן ושומאַכער נמנו בין היתר הומורסקות של יוסף טונקל (דער טונקעלער), הנחשב לגדול ההומוריסטים ביידיש לאחר שלום עליכם, ואשר ליווה את תולדות יהודי פולין מלפני מלחמת העולם הראשונה ועד סמוך ממש לפרוץ מלחמת העולם השנייה, במאות רבות של הומורסקות ביומון דער מאָמענט ובעשרות ספרים שפרסם בתקופה זאת. חטיבה מיוחדת ביצירתו של דער טונקעלער, המוזכרת בפירוט מה בחיבורו של דיאגו רוטמן, היא ההומור השחור האנטי-נאצי שהוא פרסם וטיפח בעיתונות יידיש בין שתי מלחמות העולם. כתבי דער טונקעלער שימשו כהשראה, ובחלקם כחלק מהרפרטואר של דזשיגאַן ושומאַכער בתיאטרון בווארשה.

המחבר מקשר באורח משכנע בין מופעי דזשיגאַן ושומאַכער וההומור הפוליטי האנטי-נאצי של דער טונקעלער, לבין הידיעות בעיתונות, כאשר התיאטרון הסָטירי והכתיבה ההומוריסטית בעיתונות יידיש מגיבים בו ביום על הארועים המדווחים בעיתונות – תופעה המבליטה את הדינאמיות ואת מהירות התגובה בחללה של תרבות יידיש מעל לבמה הסָטירית ובעיתונות ההומוריסטית ביידיש; דיאגו רוטמן קובע, בין היתר, כי הדיווחים על האירועים הפוליטיים של השעה, שהיו מתפרסמים  בעיתונות בפולנית וביידיש, היו חוזרים כפרודיה ביקורתית על בימת התיאטרון של דזשיגאַן ושומאַכער כמעט באופן מיָדי: בערבים היו צוחקים על מה שקראו בעצב בבוקר בעיתונים.

קביעותיו של ד"ר רוטמן בספר מסתמכות, כאמור, על מגוון רחב במיוחד של מקורות – מקורות תיאורטיים, ביקורות תיאטרון - לרוב בעיתונות יידיש ובעיתונות העברית, ספרות הזיכרונות, מחקרים היסטוריים על המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי, אופי המשטרים ותולדות תרבות היהודים – ספרותם ותולדות התיאטרון שלהם – בארצות השונות שבהן חיו ופעלו דזשיגאַן ושומאַכער לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה.

על הרצף הכרונולוגי המשמש כשלד לסקירה היסטורית של תחנות פעילותם של דזשיגאַן ושומאַכער תחת משטרים שונים ועקב תהפוכות בתולדות היהודים במאה העשרים, המובילות את שני האומנים מפולין לברית המועצות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בחזרה לפולין בשנים 1947 – 1949, ולמדינת ישראל כמקום פעילותם המרכזי בין השנים 1950 – 1980, בונה המחבר פרופיל אומנותי של מופעים ושל הביצוע התיאטרלי של דזשיגאַן ושומאַכער בזיקה ישירה לרוח הזמנים ולמקומות שבהם הם פועלים. בהקשרים הגאוגרפיים וההיסטוריים המשתנים האלה עוקב המחבר אחרי התמורות ואחרי התכנים האומנותיים הקבועים בפעילות התיאטרונית והסָטירית בעלת הפונקציות  התרפויטיות והביקורתיות של אומנות לעומתית, שאופי חתרני מאפיין אותה.

ראויה לציון היא ההסתמכות על אין-ספור מאמרים בעיתונות היהודית, ביידיש ובעברית בעיקר, כמקור המשקף את דרכי ההתקבלות של אמנות דזשיגאַן ושומאַכער, בכל התקופות של פעילותם על במת התיאטרון.

אחד הפרקים המרתקים בספר, שבו באה לידי ביטוי יכולתו המחקרית של ד"ר רוטמן ושליטתו בחומר המגוון וברקע ההיסטורי המשתנה הוא הפרק השלישי, "בריחה ונדודים: דז'יגאן ושומאכר בגלות הסובייטית ובשובם לפולין (1939 – 1949)", הכולל דיון בתיאטרון של דזשיגאַן ושומאַכער בברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה, בפולין המשוחררת לאחר המלחמה ומסלול הופעותיהם בפריז ובערים שונות באירופה (בבלגיה, במחנות העקורים בגרמניה ובמינכן), עד הגעתם למדינת ישראל בשנת 1950. שחזור מופעי הצמד בתקופת מעבר זאת בימי משטרו של סטאלין תוך מגבלות רציניות על חופש הביטוי, ובהיעדר מקורות ראשוניים כתובים מן הרפרטואר שלהם במשך עשור – הוא עוד הישג מחקרי אחד הראוי לציון, המעיד על יכולתו של דיאגו רוטמן "להפיק מתוק מעז" תוך הסתמכות על מקורות אלטרנטיביים אך מהימנים.

התקופה הארוכה ביותר בפעילות התאטרלית הרצופה של מופעי התיאטרון הסָטירי, קודם על שם דזשיגאַן ושומאַכער, ולאחר מכן על שם שמעון דזשיגאַן בלבד – נמשכה כ-30 שנה במדינת ישראל (בעשור הראשון של תקופה זאת, 1950 – 1961, בכיכובם של השניים, ובעשרים השנים האחרונות בכיכובו של שמעון דזשיגאַן לבדו). המחבר מקדיש כחמישים עמודים לתקופה מכרעת זאת בפעילותו של התיאטרון הסטירי בעידן מיוחד במינו, הכולל התייחסות של התיאטרון מצד אחד להנצחת יהדות מזרח אירופה שחרבה, ומצד אחר – לתקומתה של תרבות יהודית-ישראלית במדינת היהודים שקמה לתחייה. המחבר מנתח את התפקידים התרבותי, הפוליטי והחברתי שתיאטרון דזשיגאַן ושומאַכער ממלא במדינת ישראל ובעולם היהודי לאחר השואה. מקום מיוחד ותשומת לב רצופה מוקדשים לחקר התקבלות התיאטרון הזה בציבור הישראלי ובעולם היהודי.

פעילות התיאטרון הסטירי במדינת ישראל מתוארת בהרחבה בעזרת התייחסות לארבעה עשר אספקטים שונים, ביניהם: דרכי התקבלותו, המֵמד הפוליטי שבהופעות, אופיו של הקהל הבא לתיאטרון, הנדודים של הזוג דזשיגאַן ושומאַכער בין מדינת ישראל לבין התפוצות בטרם קבעו סופית את מעונם במדינה, פעילותם הלעומתית בתרבות הישראלית, דבקותם  בלשון יידיש ככלי ביטוי של הזהות היהודית ומֵמד הביקורת החברתית שבהופעותיהם.

עצם קיומם של דזשיגאַן ושומאַכער בזירה התרבותית במדינת ישראל גרם להופעתן על פני השטח של התנגדויות ממינים שונים לעצם הערך המוסף מבחינה תרבותית וחברתית, שהיה גלום בפעילותם התיאטרונית. ד"ר רוטמן מתאר ומנתח כמה וכמה סיבובים של מלחמת תרבות ממש, אשר התחוללה בחיי התרבות של מדינת ישראל, בין המצדדים בבניית כור היתוך ישראלי תוך דחיקת רגליהן של תת-תרבויות יהודיות (כולל לשון יידיש ותרבותה), לבין ערכי הלשון והמזג שדזשיגאַן ושומאַכער העלו על הבמה. זאת הוא עושה בחלקים רבים בספר בהסתמך על מאות מאמרים בעיתונות העברית לאורך כל שנות ה-50 של המאה שעברה.

התאטרון של שמעון דזשיגאַן וגורלו במציאות הישראלית מתוארים בפרק הרביעי תוך הבלטת ההתייחסות אליו בשיח העיתונאי כאל נטע זר, ומתוך ניתוח תגובותיו החריפות ביותר של דזשיגאַן למצב שנוצר. בפרק זה נחשפת אחת התופעות הכאובות בשנות המדינה – חוסר היכולת של המנהיגות השלטונית והתרבותית להכיר בעושר הגלום בתת-תרבויות של שבטי ישראל, כאשר יידיש ותרבותה משמשים כמקרה מבחן לחוסר יכולת זה. על מחדל זה העידו בזמנו חשובי סופרי יידיש שביקרו במדינת ישראל בשנים הראשונות להקמתה – כך המשורר ה. לייוויק מניו יורק והעיתונאי והסופר ניצול השואה, מרדכי שטריגלער, בסדרת מאמרים שפרסמו בעיתונות יידיש באותה התקופה. לעומתם מביא ד"ר רוטמן פנורמה שלמה של התבטאויות ברשות הרבים, טענות ודרישות מדזשיגאַן ושומאַכער לאורך כל שנות פעילותם של צמד האמנים.

בפרק החמישי פותח המחבר בסקירה מפורטת של המקורות הראשוניים הרבים שבהם השתמש ובתיאור סוגי הטקסטים ומחבריהם (כולל חלקם המכריע של דזשיגאַן ושומאַכער בהבאתם אל הבמה). לדבריו: "[...] בעיבוד לבמה, בהדגשים, באינטונציה וכמובן במשחק הפכו דז'יגאן ושומאכער למחברים שותפים ולסמכות (authority) האומנותית האחרונה של יצירת הבמה כמעט בכל טקסט שהציגו." (עמ' 211). בפרק זה מפרט המחבר את דרכי ההומור והסָטירה בתיאטרון של דזשיגאַן ושומאַכער, באמצעות ניתוח כמה מופעים לדוגמה.

לאחר סקירה מדוקדקת של הנושאים המרכזיים לאורך השנים שהעלו על הבמה שני האומנים, מזכיר המחבר עשרות נושאים, אשר יחד מהווים קורפוס של התייחסות לבעיות יהדות זמננו במאה ה-20. לנושאים אלה, שללא ספק העסיקו את קהל שומעי לִקחם ללא הרף, היו דזשיגאַן ושומאַכער לפה, תוך כדי ניסוח הבעייתיות שבהם בחריפות ובלשון עממית. פרצי הצחוק שדיאגו רוטמן מזכיר מתוך מאמרי העיתונות הם ללא ספק ביטוי לקתרסיס הטומן בחובו אפקט משולש: גם הבהרה של המצב והבעיה, גם היטהרות מסִיגֵי ההתנסות בחוויות קשות וגם כפרה על חטאים אמיתיים ומדומים.

הנושאים העיקריים העולים על במת דזשיגאַן ושומאַכער, לפי תקופות פעילותם החל מסוף שנות ה-20, הם בעיות פרנסה, חוויית ההגירה, הסכסוך היהודי-ערבי, זוגיות, מגדר וחיי המשפחה, הזהות היהודית, פרודיות על שתי הצגות בתאטרון יידיש – זאת של מאָריס שוואַרץ בווארשה על המחזה יאָשע קאַלב של י. י. זינגער, ועל המחזה הדיבוק בתאטרון הבימה; כמו כן הקדיש התיאטרון מקום נכבד למעמדו של העולה החדש, זה שבא מתרבות אחרת ונכנס לקונפליקט עם התרבות השלטת במדינת ישראל.

התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1927 – 1980), ירושלים, הוצאת י"ל מאגנס, 2017
פרופ' יחיאל שיינטוך, חבר מועצת המכון לקידום תיאטרון יהודי   
ומנהל מפעל דוב סדן ליד הקתדרה ליידיש, האוניברסיטה העברית בירושלים

התקשורת על הספר

חוק ,דמע ושתיקה" מיכל זמיר הארץ יולי 2018 קרא כאן
"דז'יגאן ושומאכר במצעד הגאווה" חגי חיטרון הארץ יוני 2018 קרא כאן
"רשימות תל אביביות" אברהם בלבן הארץ יוני 2018 קרא כאן
"דז'יגאן הוא גולדה, שומאכר - ר' דוד מפלונסקי " יעד בירן הארץ  מרץ 2018 קרא כאן
גבי זוהר מראיין את דיאגו רוטמן  רדיו 105.5 פברואר 2018 האזן כאן
The Jerusalem Post , Itay Zutra March 2018 קרא כאן
בני מר מראיין את דיאגו רוטמן (ביידיש) פארווערטס יוני 2017 קרא כאן

חסות ,שיתוף פעולה