שלמה מיכואלס
מאת: פרופ' מרדכי יושקובסקי
1919. שנה וחצי אחרי המהפכה הבולשביקית השלטון החדש מקים בפטרוגרד (סנט-פטרבורג של היום) סטודיו ממלכתי לתיאטרון יהודי. את הסטודיו מנהל השחקן והבמאי אברהם אזרך הידוע בשמו הבימתי אלכסיי גרנובסקי.
גרנובסקי ,למידו של מאקס ריינהארדט. נולד במוסקבה בשנת בנו של סוחר יהודי, התחנך בסביבה רוסית אך מבחינה תרבותית היה מתבולל..
גרנובסקי ניגש ברצינות רבה לעיצוב הסטודיו, בנה תכנית אקדמית מלאה עבור יותר מעשרים יהודים צעירים שלראשונה בהיסטוריה התאפשר להם לקבל השכלה תיאטרוטנית גבוהה - ללמוד ברמה אקדמית לא רק את אמנות המשחק, אלא את כל המקצועות הנלווים בתיאטרון הבעיה הייתה שגרנובסקי היה מרוחק מאוד מיהדות, מתרבותה ומערכיה הרוחניים, הוא ניסה לבנות תיאטרון אירופי דובר יידיש, נטול אופי יהודי לאומי.
רצה הגורל שסטודנט בן 28 שלמה וופסי שהגיע מן העיר הפרובינציאלית דווינסק, בוגר משפטים בפטרוגרד, אך מילדותו חלם על תיאטרון, הכיר את גרנובסקי ואת הסטודיו שלו, ועזר לו לעצב את אופיו של התיאטרון היהודי הממלכתי (גוסט) שצמח מהסטודיו. וופסי קיבל לפי עצתו של גרנובסקי את שמו הבימתי מיכולאס על שם של אביו – מיכל. כפי שמציינת בספרה נטליה ,בתו של שלמה וופסי-מיכואלס: אביה ייעץ לגרנובסקי קודם כל לקנות את האנציקלופדיה יודאיקה, על-מנת ללמוד את יסודות המסורת היהודית.. תרומתו הגדולה של מיכואלס לעבודת התיאטרון הייתה בעיקר בכך שהעם קיבל תיאטרון יהודי, ולא תיאטרון אירופי דובר יידיש.
בשנת 1920 הסטודיו מפטרוגרד עבר למוסקבה, ושם לראשונה בהיסטוריה הוקם תיאטרון יהודי ממלכתי, תיאטרון לא מסחרי. אשר הציג רפרטואר ורמת משחק שהגיעו לגבהים חדשים, לאמנות אמתית.
בשנת 1928, גרנובסקי סירב לחזור לברית המועצות אחרי סדרת הופעת מוצלחת של התיאטרון היהודי באירופה, מיכואלס הפך למנהל כללי ומנהל אמנותי של התיאטרון. הוא עשה כל דבר אפשרי, על-מנת לשחרר את התיאטרון מהדרך המסורתית, מה"שונד", מנטורליזם יתר, מפרובינציאליות שהייתה מושרשת בו.
הוא בעצמו נסע לערים ועיירות של אוקראינה ובלרוס, לתחום המושב לשעבר, בחן וגייס סטודנטים לסטודיו שלו שלאחר מכן הפכו לשחקני התיאטרון. את אלה שלמדו ועבדו אצל מיכואלס קל היה לזהות לפחות לפי סימן אחד – לפי ה"ר" הרוסית הכבדה ביידיש התקנית הספרותית אשר הייתה שגורה בפיהם במקום ה"ר" הגרונית ביידיש מסורתית שצרמה לעתים לאוזן הרוסית. כך מיכואלס השתדל להבריח את ה"קליינשטעטלדיקייט" משפת התיאטרון.
מאז הקמת תיאטרון היידיש עמדה השפה הבימתית בלב היצירה.. הרי התיאטרון היה לרוב נודד, הופיע בפני קהל יהודי במקומות שונים שדיבר בניבים שונים של יידיש. גם השחקנים דיברו בניבים שונים. בעצם עם הגעתו של יעקב גורדין לאמריקה ועם כניסתו לעולם תיאטרון היידיש הוחרפה הדילמה של שפת במה אחידה.
מיכואלס הפך את השפה לאידיאולוגיה. לדעת מבקרי תיאטרון וספרות רבים, קשה היה להעריך את ממדי השימוש בלשון אצל מיכואלס, את הכבוד שהוא רחש לנכונותה ולאוטנטיות של השפה, שבה הוא ראה נכס לאומי עצום.
אגב, בספרי זיכרונות רבים אודות מיכואלס אנו מוצאים עדויות על בקיאותו העצומה בשפה הרוסית אשר לא הייתה שפת אמו.. שחקנים, במאים, סופרים, ועורכים נהגו לפנות אליו ולהתייעץ איתו בסוגיות לשוניות שונות של השפה הרוסית, ומיכולאס שימש בחוגים אלה כפוסק אחרון.
מיכואלס היה חדשן של התיאטרון. הוא הביא את תיאטרון היידיש לאיכויות חדשות . התיאטרון שלו לא היה ספונטני כל צעדיו על הבמה היו מתוכננים עד.. הוא גם כתב ופרסם מאמרים וספרים תיאורטיים אשר נלמדו בפקולטות לתיאטרון ודרמה ברחבי ברית המועצות. ותקצובו על-ידי המדינה אפשרו למיכואלס להקדיש תשומת לב מיוחדת לעיצוב הבמה, לתפאורה. לכן התיאטרון בית וסדנה לציירים ידועים ומוכשרים כאלטמן, רבינוביץ', פאלק, טישלר ושאגאל. לראשונה בתיאטרון היהודי שולבה אמנות הציור עם אמנות הבמה. במיוחד העניין הזה בא לידי ביטוי בתפאורה שכללה ציורים על שלושת הקירות של האולם הראשון של התיאטרון יהודי במוסקבה (שהיו בו סך הכל 90 מקומות), אשר הכין מארק שאגאל להצגת הבכורה של ה"גוסט" – "שלום-עליכם-אוונט".
שאגאל כותב בזיכרונותיו: "אני מאושר כי נפלה בידי הזכות לעבוד עם מיכואלס ,זוסקין ואחרים, מהם הושפעתי וספגתי את אהבתי לתיאטרון ".
חבר קרוב של מיכואלס המשורר פרץ מרקיש מתאר כך את שיטת עבודתו החדשנית של מיכואלס : "הואאינו ישחק את המילה בלבד. את הטקסט, אם . הוא משחק קודם כל את הבעיה שמאורי הטקסט , את הקונפליקט, את התהליך הדיאלקטי של עובדה היסטורית זו או אחרת, את הרעיון החברתי או הפילוסופי".
המתודה הזאת אולי גם הכתיבה את האופי של הרפרטואר שנבחר בתיאטרון. מיכואלס התיימר להרוס את הסטיגמה שהולבשה על תיאטרון יידיש וקבעה כי מטרתו של התיאטרון קודם כל לבדר, לגרום לקהל לצחוק (הרי לא לשווא קראו ביידיש עממית לשחקני תיאטרון בשם "קאָמעדיאנטן" - בדרנים). מיכואלס בוחר ברפרטואר שאינו מצחיק את הקהל, אלא גורם לצופים לחשוב, עוסק בבעיות לאומיות ואוניברסליות, בטבעו של האדם, ביחסים בין יחיד לכלל, בבעיות חברתיות, בתהליכים היסטוריים וכו'. בו-זמנית אסור לשכוח שכל אלה היו נתונים ללחץ אידיאולוגי תמידי ולצנזורה סובייטית כפולה – הן אידיאולוגית, הן זאת שכוונה כלפי הממסד היהודי המרכזי במדינה.
הרפרטואר היה רחב ומגוון. הוא כלל קלסיקה מספרות יידיש לצד יצירות סובייטיות וקלסיקה אירופאית. אך על במת ה"גוסט" אפילו יצירות קלסיות ידועות מאת מנדלי מוכר-ספרים, י.ל. פרץ או שלום-עליכם קיבלו משמעות אחרת. מצד אחד יצירותיהם שומרות על האופי המסורתי. הן מלאות באהבה ובהערצה ליהודי מן השורה (א ייד פון א גאנץ יאָר – לפי אימרה יידישאית), ל'עמך-מענטש, לעממיות הפשוטה שכובשת לבבות, לנורמות מוסריות עליהן התבסס הקולקטיב היהודי במשך דורות, אשר באות לידי ביטוי בקוד מוסרי פשוט וברור "ס'פּאסט נישט" (לא ראוי) שנועד היה לרסן את מעשי בני האדם.
מהצד השני מיכואלס מחפש שילוב ואיזון בין גישה אמוציונלית ששלטה עד אז בתיאטרון היהודי לבין גישה אינטלקטואלית. הוא לא מאפשר לצופה להתמוסס ולהתמוגג רגשית, אלא מכריח אותו לנתח את היצירה ברמה שכלית, להתאים אותה לתקופתו, לחפש קווים מקבילים לאירועים האקטואליים ובאופן כזה להחיות את הקלסיקה, לשמר אותה בתודעה.
מיכואלס הצליח למצוא הקשרים נכונים בין לאומיות לאוניברסליות. הוא משך לתיאטרון היהודי גם את הקהל הלא-יהודי ועל-ידי כך שבר את הגבולות של תיאטרון אתני, אלא הדגיש בכך את האוניברסליות של אמנות אמתית אשר מדברת אל לבבות ללא הבדל בשיוך לקבוצה אתנית זו או אחרת.
זו גם הייתה אחת הסיבות לכך שהוא הפך לדמות נערצת במדינה ובעולם כולו, לא בקרב יהודים בלבד. הוא היה חלק אינטגרלי וחשוב בסביבה אינטלקטואלית רוסית, אך מבחינת יהודי ברית המועצות תפקידו יצא הרחק מקירותיו של התיאטרון היהודי. עם הזמן מיכואלס הפך למעין "נשיא" בלתי רשמי של יהדות ברית המועצות. בתו נטליה נזכרת בכך שהדואר במוסקבה בשנים לפני המלחמה ואחרי המלחמה היה מלא במכתבים שעל המעטפות שלהם צוין "לידי סטאלין. מוסקבה" או "לידי מיכואלס. מוסקבה".
פנו אליו יהודים מכל רחבי המדינה בבקשות אישיות והוא עזר להם. הוא הפך לאוזן קשבת לתלונות רבות על האנטישמיות היומיומית ברחבי המדינה. תפקידו הציבורי הרם של מיכואלס כיושב-ראש הועד היהודי האנטיפשיסטי תרם רבות למעמדו בחברה היהודית ובציבוריות הסובייטית.
אנו נזכרים כאן באחד האישים המרכזיים שעיצבו את פני התרבות היהודית במאה העשרים, בדמות שהשפעתה הייתה אדירה לא רק בתיאטרון בלבד, אלא גם בחברה ובפוליטיקה, ובעיקר בעיצוב התודעה הלאומית של "יהדות הדממה" – מיליוני יהודי ברית המועצות אשר נותקו מן הצורה המסורתית של החיים הלאומיים ועמדו מול דילמה של שמירת זהותם בחברה שנתונה ללחץ אידיאולוגי קשה ולאנטישמיות ממוסדת זדונית. מיכואלס ניסה למצוא את הדרך לשמר את ערכיה של יהדות זו אפילו בתנאים אלה, אך כוחותיו היו מוגבלים. הוא היה קורבן של גרזן הטרור הפוליטי של סטלין, אך גישתו לתיאטרון ולתרבות בכלל, אהבתו לעם היהודי ולהיסטוריה שלו, חלומותיו ותקוותיו נשארו בלבם של תלמידיו וממשיכיו, הונצחו במאות מאמרים ובעשרות ספרים וסרטים שהוקדשו לו.
נשאר רק לקוות שדמותו של מיכואלס לא תישכח ותמשיך להאיר גם לדורות העתיד של אוהבי התיאטרון היהודי ותרבות היידיש.
