בנימין זוסקין
מאת: אלה זוסקין פרלמן
אפלה. אני רואה צללית, כֵּהָה כמו בסרט שחור-לבן, צלליתו של ילד קטן. הצללית גדלה אל מול עינַי, עולה על הבמה, הופכת צבעונית ומתחלפת בצלליתו של אדם המַפנה אלי את גבו. הֶבזק של אור מסנוור אותי, אני שומעת קול ירייה.
אפלה. על הבמה. בחשיכה מופיעים נרות הזיכרון. בהדרגה, הם כבים, ועם כל נר שכבה, האולם והבמה מוארים, עד שאור מבהיק עוטף את הכול.
במוסקבה, בתום מלחמת העולם השנייה, בתיאטרון היהודי הממלכתי (גוסט) עולה המסך על ההצגה 'פריילכס', כלומר, שמחת החתונה המסמלת את המשך החיים. הבדחן הוא הדמות המובילה את העלילה על הבמה, הוא רוח השמחה והעצב. הבדחן הוא בנימין זוסקין, אבי.
לדברי הביקורת, עומק הטרגדיה של בנימין זוסקין, אחד הכישרונות המבריקים ביותר בתיאטרון העולמי במחצית הראשונה של המאה העשרים, אינו ניתן להבנה בלא הקֶשר לחייו כאמן ולנסיבות מעצרו.
זוסקין נולד ב-28 באפריל 1899 בפוניבז', ליטא, התחיל את דרכו כשחקן בשנת 1920 כשהתקבל לתיאטרון היידי במוסקבה. כבר ב-1922, עת כיכב ב"המכשפה" על פי גולדפדן, הוא נעשה מפורסם. המכשפה הייתה כזאת!.. כתבו עליו, משב-רוח אפילו המזערי ביותר, והוא כבר עף!.. הוא ממש מתנת האל.
ב-1923 השדכן סולובייצ'יק שלו צונח מן הבמה העִלית ומטרייה אדומה משמשת לו מצנח. הוא נוחת, שר שיר משעשע, חולף בניתורים קטנים על פני שורת דמויות ומיד נוסק אל הבמה העִלית הנגדית. יסוד התפקיד הוא זרימת התנועות, סודו, מעברים בין שמחה לעצב, מעשה אמן.
ב-1927 מקבל זוסקין את התפקיד הקרוב ביותר לליבו – סנדריל ב"מסעות בנימין השלישי" על פי מנדלי מוכר ספרים. ב-1928 היה תיאטרון גוסט במסע הופעות, כתבו שלעומת מכשפה משעשעת ומפחידה, עירוב של בת אנוש ומריונטה, ולעומת דמותו של סולובייצ'יק מרחף-מנתר ומדבר בשטף, זוסקין בדמות סנדריל, הוא מדויק, מהודר,תמים, מלא תבונה מדהים בחִנוֹ ובגדולת נפשו.
אחרי המסע, חוזר גוסט למוסקבה בלי מייסדו ומנהלו האמנותי אלכסיי גרנובסקי שנפרד מן הלהקה ונשאר במערב. למנהל אמנותי מתמנה תחתיו שלמה מיכואלס. מיכואלס היה שחקן ראשי עוד לפני שזוסקין הצטרף לתיאטרון. אחר כך שניהם היו שחקנים מובילים ולא אחת הופיעו באותן ההצגות, אבל פרטנרים של ממש הם נעשו בהצגה "מסעות בנימין השלישי". בעיני המבקרים הם היו 'צמד מלא השראה', אך אף אחד לא ניבא כי הגורל יחבק את הצמד הזה ויוביל אותו דרךהצגות גוסט אל דרך חייםה ארוכה עד למותם האיום והטרגי .
התקופה שאחרי החזרה מאירופה לא הייתה קלה. השלטונות דרשו לעבור מקלסיקה יהודית מוצגת בסגנון מודרני לרפרטואר סובייטי. בכל זאת, אפילו בהצגות 'מטעם' היו הישגים. בסופו של דבר, יצא התיאטרון לדרך המלך והעלה את "המלך ליר" לשייקספיר (1935).
כשנקבעו התפקידים לא היה ספק מי יהיה המלך ליר, הלוא הוא מיכואלס; ומי הלץ ,זוסקין ,שהרי מיכואלס וזוסקין כבר הוכיחו את עצמם כצמד בחסד עליון. יחד עם זאת, להשתאות ידעני שייקספיר ולהתלהבותם ובניגוד למסורת תיאטרלית, הלץ של זוסקין לא היה אלטר אגו של המלך ליר אלא יצר דמות עצמאית לכל דבר. זאת הייתה דעתו של גורדון קְרֵייג האנגלי, בעל שם עולמי כבמאי וחוקר שייקספיר.
"המלך ליר" מיכואלס-ליר וזוסקין-לץ זכו לתהילה מסחררת. בכול זאת, משהו צרם לזוסקין, כאילו הנפת שרביט המלך וצלצול המצילות של הלץ בישרו את התחלת הסוף. הסוף אכן הגיע עם כי רק כעבור שלוש-עשרה שנה.
בין בכורת "ליר" ב-1935 לבין הגעתה של מלחמת העולם השנייה לשטחי ברית המועצות ב-1941, נעשה מיכואלס דמות ציבורית, וכשב-1942 הוקם הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, מינו אותו ליושב ראש הוועד. בתוקף תפקידו זה הוא קיים קשרים עם מדינות זרות, ובתוך רוסיה ניסה לעזור ליהודים במצוקה, בעיקר לאחר המלחמה.
בתקופה זו, עסק זוסקין בדברים נוספים, עדיין בשטח האמנות – הוא ביים הצגות בגוסט ובתיאטרונים אחרים וגם מופעי בידור; לימד בסטודיו למשחק שבו זכה להערצה מעל ומעבר; הופיע בסרטי קולנוע. היה חבר בוועד האנטי-פשיסטי כמו יהודים בעלי שם אחרים, אך חש טען שמקומו האמתי על במת התיאטרון.
כשחדל הוועד היהודי האנטי-פשיסטי 'למצוא חן' בעיני סטאלין, נרצח מיכואלס במסווה של תאונת דרכים. זוסקין מצא את עצמו במצב שהיה קשה מנשוא: הוא דאב בגלל מותו של מיכואלס ולא האמין בגרסת תאונת דרכים, הוא דאג לתיאטרון שאחרי מות מיכואלס ,נעשה מנהלו האמנותי כאשר קופת התיארון הייתה כמעט ריקה כי גם הצופים לא כל כך האמינו בגרסת התאונה ופחדו לבוא להצגות בתיאטרון 'המזוהם'. אז התחילו אצל זוסקין נדודי שינה והוא היה קרוב להתמוטטות עצבים. הוא אושפז כדי לקבל טיפול תרופתי מרדים. והנה – הוא ישן במיטת בית חולים, וחלומותיו נעימים. מגיע הלילה השלישי מתוך עשר יממות שקבעו לו הרופאים, הלילה שבין ה-ֿ23 ל-ֿ24 בדצמבר 1948. באותו הלילה... "הביאו אותי לחקירה בהיותי לבוש בפיז'מה של בית החולים. הרי נעצרתי בביתֿ-החולים. הייתי שרוי אז בשינה ורק כשהעירו אותי, הבנתי שאני כלוא", יספר הוא אחרי שלוש וחצי שנים, בבית המשפט.
כן, הוא היה כלוא כל השנים האלה, ואחר כך התקיים משפט בדלתיים סגורות בלי סנגור, בלי קטגור, בלי עדים, שהסתיים בגזר דין מוות.
יחד עם זוסקין הוצאו להורג עוד שניים עשר איש ואישה, וביניהם אישים שהם פסגת הספרות היידית. גזר הדין היה מוכן וחתום מראש על ידי סטאלין עוד לפני תחילת המשפט, ההוצאה להורג בוצעה ב-12 באוגוסט 1952.
ואף-על-פי כל זה, בואו נזכור את זוסקין לא רק כקורבן אלא – בראש ובראשונה – כאמן. הוא עצמו 'אישר' גישה זו כשבתשובה לשאלת השופט, במה אתה רואה את עצמך אשם? ענה בלא היסוס: "אני שחקן. אני אשם בכך שהתרכזתי אך ורק בעבודתי כשחקן"...
במוסקבה, בתיאטרון היהודי הממלכתי (גוסט) מתחילה הצגה 'פריילכס'. בעיני רוחי אני רואה איך גיבורו של זוסקין מפזר את האפלה ומאיר את הבמה באור גדול. מרחף מקְצֵה הבמה אל קָצֶהָ, ובקול חגיגי קורא:"כבו את הנרות! כבו את העצב!"
