פרופ' יוסי יזרעאלי, יליד 1938, גדל בשכונת רחביה בירושלים, בנם הבכור של משה פואה וציפורה דיאמנט.

בקריירה הענפה שלו ביים יזרעאלי מגוון הצגות עשיר תוך חיפוש ויצירה של שפת במה ייחודית. בין עבודותיו הדרמה המקורית לילה במאי (א.ב. יהושע); הקלאסיקות האישה מן הים (איבסן), מדמואזל ז'ולי (סטרינדברג) והמלך ליר (שייקספיר); הצגות מהרפרטואר היהודי, שעניין אותו במיוחד, בהן איש חסיד היה (בעריכת דן אלמגור), סיפור פשוט (עגנון) והדיבוק (אנסקי); ומחזות מהתיאטרון המודרני, כגון הטירה (קפקא), בלב ים (מרוז'ק) ועוד.

יזרעאלי מתייחד בפרשנות מקורית למחזות מן הקלאסיקה, כמו למשל מחכים לגודו (הבימה, 1968). במקום לציית להוראות הבימוי המינימליסטיות של סמואל בקט לגבי התפאורה, יזרעאלי הציף את הבמה בתמונות ובצילומים, כולל של בקט ומרילין מונרו, ויצר מחזה בתוך מחזה, שחקנים המשחקים שחקנים המחכים לגודו, וסביבם בובות מנקין עירומות של נשים, בובות בדמות דיוקנם של השחקנים שנצבעו בצבעים וקולב גדוש אביזרים. במרכז הבמה, שעיצב יגאל תומרקין, הוצבה קונסטרוקציה גדולה מברזל הדומה לדגם של מבנה האטום. העץ המפורסם נעשה מברזל הצומח מתוך קשת, שעליה יושב מלאך קטן זהוב וברקע שמש צהובה מפיברגלס. שפע אורות האיר את התפאורה, ובצד ניגנה תזמורת בת שלושה נגנים נעימות קליטות. יזרעאלי הסביר: "בתיאטרון הכול אפשרי ובעיקר לדבר טקסט, לפרש טקסט, להעמיק בטקסט. לחפש משמעויות חדשות. התיאטרון הוא המוח בו מתרחש התהליך. והשחקנים... הם משוחררים אפילו יותר מהקלושר..."

לאתר