ד"ר ליאוניד רויטמן

התיאטרון היידי הרפרטוארי הראשון בארץ, על שם אברהם גולדפדן, נוסד בדצמבר 1950 ונסגר ביולי 1952. את התיאטרון הקים השחקן ובמאי תיאטרון היידיש נתן וולפוביץ (1907–1999), יליד ורשה. בתחילת שנות ה-30, בהיותו סטודנט צעיר לרפואה, נחשף לתעמולה אנטישמית נגד סטודנטים יהודים שנפוצה אז בפולין, נאלץ לעזוב את לימודיו והתחיל ללמוד בבית ספר למשחק. הופיע במגוון מקומות ברחבי פולין. בשנים 1933–1939 שיחק ב'יונג טעאַטער' ואפילו כיהן כמזכיר איגוד השחקנים היהודים בוורשה. בזמן מלחמת העולם השנייה עבד במחנות עבודה ברוסיה, וכתב על ימים אלו בספרו אין אורוואַלד פֿון גולאַג (ביער הבראשית של הגולג) בהוצאת י"ל פרץ תּל-אָבֿיבֿ 1989.

וולפוביץ עלה לישראל בשנת 1950 והתמסר מיד להקמת תיאטרון יידיש. אחרי סגירת התיאטרון המשיך לשחק ביידיש, בלהקתם של שני הקומיקאים הידועים דז'יגן ושומכר, וגם בעברית. השתתף בשתי הצגות של התאטרון הלאומי 'הבימה': הלווייה חורפית על פי חנוך לוין (1978) ותעלולי נישואין (1979) המחזה העברי הראשון מאת המחזאי יהודה סומו איש מנטובה – יהודי איטלקי מתקופת הרנסנס. וולפוביץ מוכר לקהל הישראלי הרחב בעיקר בזכות השתתפותו בסרטים קומיים כמו תעלת בלאומליך (1969), לופו (1970), משפחת צנעני (1976) ועוד. שותפים נאמנים לוולפוביץ בהקמת תיאטרון גולדפדן היו דוד הארט (1909-?)וישראל סגל (1906–1985), המנהל האמנותי של התיאטרון בגטו וילנה, אחד ממייסדי תאטרון שארית הפליטה בגרמניה, ולאחר סגירת תיאטרון גולדפדן, שחקן בתאטרון 'האהל'.

להקמת תיאטרון גולדפדן (ביידיש – 'גאָלדפֿאַדען-טעאַטער') לא היה שום היבט אידאולוגי. זה היה ניסיון טבעי של שחקני יידיש, עולים חדשים, להתארגן כדי לפתור לעצמם בעיית תעסוקה ולספק את צורכי התרבות של יוצאי מזרח אירופה שבאו בהמוניהם בשנתיים הראשונות שלאחר הקמת המדינה והעברית שבפיהם לא טובה דיה.

רוב הצגות התיאטרון התקיימו בבניין התיאטרון של פארק 'מגדל אור' ביפו, בלב שכונת גבעת עלייה שהייתה מאוכלסת בעיקר בעולים דוברי יידיש.

בשנים הראשונות לעצמאות ראה המימסד הפוליטי הישראלי ביידיש גורם עוין המונע השתלבות עולים חדשים בכור ההיתוך העברי והתגבשות אומה חדשה .בין היתר המועצה לביקורת סרטים ומחזות של משרד הפנים אסרה על הופעות להקות מקומיות ביידיש ( אוגוסט 1949). וסירבה להתיר את הצגת הערשעלע אָסטראָפּאָלער מאת משה גרשנזון (יוני 1951) ומשטרת ישראל אסרה איסור חמור על ההעלאת הצגות ביידיש בישראל (יוני 1951).

כל הצגות התיאטרון התקיימו בלי אישור, והתיאטרון נקנס על כך בידי הרשויות.

ב-29 ביוני 1951 הגיש התיאטרון עתירה לבית המשפט העליון נגד כל הגופים המעורבים בפרשה: שר הפנים, המועצה לביקורת סרטים ומחזות של משרד הפנים, משטרת ירושלים ומשטרת תל אביב. ב-17 ביולי 1951 הוציאו שופטי בית המשפט העליון צו שאסר על המועצה לביקורת סרטים ומחזות להתנגד עוד להצגת מחזות ביידיש שמעלות להקות מקומיות .

וכך, מיולי 1951 לא היה עוד גורם חיצוני שהפריע להתפתחות התיאטרון והצלחתו ,ובכל זאת מצב תיאטרון גולדפדן היה רחוק ממושלם. לפי דו"חות הקופה לא נמכרה אפילו מחצית הכרטיסים .

אפשרת למנות מספר סיבות שהביאו לסגירת התיאטרון אחרי שהוסרו ההגבלות על קיום הצגות ביידיש הן: מצב סוציו-אקונומי ותרבותי השכלתי נמוך בקרב רוב הקהל היעד של תיאטרון גולדפדן( ליוצאי השטעטל לא הייתה מסורת של ביקור בתיאטרון), חוסר אהדה ותמיכה בתיאטרון החדש מצד העיתונות העברית, שדרכה היה אפשר להגיע לקהל רחב ואיכותי יותר, ניתוק הרפרטואר ושיטות הבימוי והמשחק בתיאטרון גולדפדן מהמציאות הישראלית, וזלזול מוחלט במושגים סוציו-תרבותיים כגון 'הון תרבותי' ו'הון לשוני'.

בניגוד לארצות הברית, שבה ההיסטוריה של תיאטרון היידיש מנתה כמעט יובל שנים, הרי שבשנים הראשונות לקיום מדינת ישראל, לא שימשו לשון היידיש ותרבותה אמצעי לשימור זהות לאומית, והדור השני לדוברי יידיש השתלב בקלות יתרה בסביבה הדוברת עברית ובחיי החברה והתרבות של המדינה הצעירה -על רקע זה הייתה שאלת הרפרטואר בתיאטרון גולדפדן בעלת חשיבות עליונה, שעלתה גם על ענייני תקציב ואירגון.

כל תיאטרון מקצועי פונה לקהל מסוים, בדיוק כמו ספרות יפה ומדעית, כמו ביקורת ספרות, הצגות אופרה ומחול, אמנות פלסטית וכו'. התאטרונים הלאומיים המקצועיים, כגון התיאטרון האנגלי, הצרפתי, הגרמני ובמיוחד התאטרון הרוסי, פנו לקהל אינטלגנטי בעל השכלה גבוהה ואף גבוהה מאוד.

מימיו הראשונים היה התיאטרון היהודי (היידי) תיאטרון אינדיבידואליסטי, הבנוי על אישיות חזקה אחת בעלת כישרונות יצירתיים גדולים בכל תחומי התיאטרון :אירגון, יצירה, הובלה, שיווק וכדומה .

בתחילת המאה ה-20, כשכבר היה ברור לחלוטין שהתאטרון היידי תפס את הנישה שלו בעולם התאטרון, והתחרות בין התאטרונים היידיים החלה גוברת, הגיע הזמן לחשוב על האסטרטגיה הרפרטוארית של התאטרון היהודי בכלל ועל הרפרטואר של כל תאטרון משמעותי בפרט. בעשור הראשון של המאה ה-20 היה ברור שהרפרטואר בתאטרון היידי (עם עתיד מובטח לכמה דורות) יכול להילקח לשלושה כיוונים:דרמה בסגנון אירופי, כולל קומדיות וטרגדיות (נוסח גורדין),מחזות זמר היסטוריים (נוסח גולדפדן) ותיאטרון בידורי הנקרא 'שונד' (נוסח לטײנר).

כל שלושת הכיוונים היו מראשיתם מאוחדים ברעיון לאומי אחד – תיאטרון המספר עלינו, על עם ישראל, וקיים למעננו. 'תיאטרון גולדפדן' בישראל, למרות הקשיים הפיננסיים והיעדר קהל איכותי, ניסה בכל זאת לשמור על רמה רפרטוארית מכובדת. הוא פתח את שעריו בהצגת צוויי קונילעמל (1953) מאת אברהם גולדפדן, שמאז שנכתב בשנת 1880 הפך לכרטיס ביקור של תיאטרון היידיש ומוצג עד היום, כולל בסרטו המופלא של ישראל בקר בככובו של מייק בורשטיין בן ה-19 , המחזה משלב בשילוב נדיר מאפייני תאטרון שונד עם רעיונות משכיליים. מיד אחרי צווײ קונילעמל, עלתה באוגוסט 1951 ההצגה הערשעלע אָסטראָפּאָלער על פי משה גרשנזון, כניסיון לשמור על הקהל של התאטרון החדש באמצעות קומדיה עממית, קלילה ומצחיקה. במאי 1952, לכבוד 100 שנה להולדת יצחק לייבוש פרץ, עלתה ההצגה דרײַ גאָלדענע רינגען. היה גם ניסיון להפיק רפרטואר של מחזאות אירופית, תרגום ליידיש של מחזה על מרד בנאצים מאת ז'אק קומפנייץ, מחזאי יהודי צרפתי, ער קומט הײַנט בײַנאַכט (הוא יבוא היום בערב). שלום עליכם יוצג ברפרטואר בשתי הצגות – שווער צו זײַן אַ ייִד ודאָס גרויסע געווינס. העיתונאי שבתי טבת ניסה לנהל שיחות עם הקהל שיצא מהצגת דאָס גרויסע געווינס וגילה: "רובם לא ידעו מיהו מחבר ההצגה (היו שסברו שזהו שלום אש), וקצתם לא ידעו מיהו שלום עליכם, אך כולם הכירו את סיפור המעשה ובוודאי את שירי ההצגה". ברור שאחרי תגובה כזאת אין טעם לניתוח התקבלותו של שלום עליכם בקרב הקהל של תיאטרון גולדפדן. התיאטרון נסגר סופית ביולי 1952.

תיאטרון גולדפדן בישראל הקדים את זמנו. התנאים שנדרשו להקמת תיאטרון כזה היו ריכוז ציבור מבין יידיש הגדול בעולם ובו קהל הצורך תיאטרון איכותי ומשכיל, ומצב כלכלי יציב המאפשר תמיכה ממלכתית בתיאטרון מצד מוסדות הממונים על פיתוח התרבות והאמנות.

---------------------------------------

סקירה זו הנה תקציר מתוך "שלום עליכם על הבמה הארץ ישראלית והישראלית " חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה למחלקה לספרות עם ישראל אוניברסיטת בר אילן תשע"ד 2014.

מבוסס על מאמר של ד"ר רחל רוז'נסקי "המאבק לקיומו של תיאטרון יידיש בישראל", ביקורת ופרשנות, תיאטרון יידיש, הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2009 עמ' 41-64.

הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט- מסמך מן הימים שהופעת תיאטרון ביידיש היו אסורות ( 20 ביולי 1951)

תמונות

תמונה עליונה :השחקן והבימאי נתן וולפוביץ'  (1907–1999 ) מיסד ומנהל התיאטרון ע"ש גולדפדן בישראל.

תמונה תחתונה: כרזה להצגת הבכורה של המחזה שלוש טבעות הזהב מאת י.ל.פרץ  לציון יום הולדת ה-100 של המחבר. 15.5.1952
הצילומים באדיבות המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה , אוניברסיטת תל אביב.